תיאור

הרב אברהם הלוי שליט"א
פרשת כי תצא וחודש אלול – הדרך להוציא את הקדושה מן השבי

הדרך בתוך ים הניסיונות

פרשת כי תצא פותחת ביציאה למלחמה ומסיימת בעמלק שפגע בישראל “בדרך”. האר״י הקדוש מבאר שחודש אלול נרמז בפסוק: “הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה” (ישעיהו מג, טז). לאחר שנה של התרחקות, חטאים וניסיונות, הקב״ה פותח בתוך הים הסוער דרך של תשובה.

ריבוי המצוות בפרשה מלמד שאין להתייאש משום מצב. אפילו במקומות הנמוכים ביותר טמונים ניצוצות קדושה שאפשר לבררם ולהעלותם.

אשת יפת תואר – השבת הקדושה מן השבי

האור החיים הקדוש מפרש בדרך פנימית את “וראית בשביה אשת יפת תואר”: במלחמת האדם ביצרו הוא מגלה בשבי ניצוץ קדוש שהיצר הרע לקח ממנו. אלה עשויים להיות כוחות שהושקעו בעבירה, או מצוות ותפילות שנעשו שלא כראוי. בחודש אלול אפשר לשוב ולקחת את הניצוצות הללו לקדושה.

“ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים” – לפי האר״י “ירח ימים” הוא חודש אלול. האדם בוכה על שורש חולשותיו, הנרמז בדברי דוד: “הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי” (תהילים נא, ז). אפילו ישי אבי דוד, שנחשב “חסיד שבחסידים” ומת בעטיו של נחש, לא יכול היה לקיים את מעשה ההולדה בשלמות מוחלטת לשם שמים.

לכן נאמר: “קדושים תהיו... איש אמו ואביו תיראו” (ויקרא יט). הרוצה להתקדש צריך להכיר ולירא גם מן הנטיות שקיבל משורש אביו ואמו.

תשובת המחשבה, המידות והמעשה

“וגלחה את ראשה” רומז להסרת מותרות המוח: מחשבות כפירה, עבודה זרה וזדון. אותן יש לגלח ולבטל לגמרי.

“ועשתה את ציפורניה” רומז למותרות המידות שבלב. כאן לא נאמר לגלח, מפני שאת האהבות, הרצונות והגבורות אין לבטל, אלא לנקות, לתקן ולהפנות לטוב.

“והסירה את שמלת שביה” רומז לתיקון החלק התחתון וכוחות המעשה. התשובה השלמה מקיפה אפוא את המוח, הלב וכלי המעשה.

מלחמת הרשות

חז״ל אמרו: “במלחמת הרשות הכתוב מדבר” (רש״י לדברים כא, י). בדרך הרמז, באלול נלחמים גם בענייני הרשות: אכילה, שתייה, שינה ושאר הנאות מותרות. הרמב״ן פירש את מצוות “קדושים תהיו” שלא יהיה האדם “נבל ברשות התורה”. הקדושה דורשת שגם הרצונות וההנאות המותרות יהיו במידה ולשם שמים.

מדוע אלול הוא עת רצון?

רבנו האר״י גילה שבאלול מאיר שורש י״ג מידות הרחמים. אחד המקורות לכך הוא ארבעים הימים שבהם עלה משה לקבל את הלוחות השניים, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. אלה היו ימי רצון, ובסופם נסלח חטא העגל. אפילו מן השבירה יצא תיקון: “אשר שיברת” – “יישר כוחך ששיברת” (שבת פז ע״א).

שורש נוסף קדום יותר: העולם נברא בכ״ה באלול, ובראש השנה נברא האדם. נמצא שבאלול התעורר הרצון האלוקי לברוא את העולם למען ישראל, שנקראו “ראשית תבואתה” (ירמיהו ב, ג).

זה גם סוד “רעוא דרעוין” בסעודה שלישית: השעה האחרונה של השבת מקבילה לזמן שקדם לבריאת העולם, שבו התעורר הרצון לברוא. שורש י״ג מידות הרחמים נמצא בכתר, כלומר ברצון העליון. בשעה זו מתקיים: “וחנותי את אשר אחון” – אף על פי שאינו הגון (ברכות ז ע״א).

המלך בשדה

בעל התניא המשיל את אלול למלך היוצא לשדה בדרכו אל הארמון. בתשרי צריך להיכנס אל היכל המלך, אך באלול הוא קרוב לכל אדם ומקבל את כולם בסבר פנים יפות.

זהו זמן הדומה לאירוסין: האהבה מכסה על הפשעים ואין הקפדה. “אני לדודי ודודי לי” (שיר השירים ו, ג), “לכה דודי נצא השדה” (שם ז, יב). האר״י אף נהג לצאת לשדה לקבלת שבת. אלול הוא המפגש בשדה, שבו מתעוררים החפץ, החשק והדבקות בין ישראל לקב״ה.

השופר והסליחות

הטור (אורח חיים תקפ״א) מביא מפרקי דרבי אליעזר שבראש חודש אלול העבירו שופר במחנה כשמשה עלה להר, כדי שלא יטעו שוב בעבודה זרה. מכאן המנהג לתקוע באלול, לעורר לתשובה, לקיים “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו” (עמוס ג, ו), ואף לערבב את השטן.

מנהג הסליחות לפנות בוקר מבטא את “עת הרצון”. כשהעולם ישן, ישראל קמים באהבה לעבודת הבורא ומקיימים תחילה “אני לדודי”, ואז זוכים ל“ודודי לי”.

בן סורר ומורה – הסוד שמאחורי הדין

בסנהדרין עא ע״א נאמר שלדעה אחת בן סורר ומורה “לא היה ולא עתיד להיות”, אלא “דרוש וקבל שכר”. בזוהר (בלק קצז ע״ב) מסופר שכאשר ציווה הקב״ה את משה לכתוב פרשה זו, משה סירב: כיצד ייתכן שאב ואם יביאו את בנם למיתה? הקב״ה השיב לו: אתה יודע, ואני יודע יותר; דרוש ותמצא את הסוד.

ה“איש” הוא הקב״ה – “ה׳ איש מלחמה”; ה“בן” הוא ישראל – “בנים אתם לה׳”; והבן הסורר הוא ישראל שסרו מן הדרך ולא שמעו לקול הקב״ה והשכינה. “אביו ואמו” מביאים אותו אל “זקני עירו” – אל המדרגה העליונה, “זקן מלא רחמים”, עתיקא ואריך אנפין, מקור י״ג מידות הרחמים.

כאשר מגיעים אל הזקנים מתעורר לימוד זכות: ישראל נעשו “זולל וסובא” מפני שהתערבו בגויים ולמדו ממעשיהם, ככתוב: “ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם” (תהילים קו, לה). ממילא הדין אינו מתבצע בישראל, אלא בחומות ובאבנים של ירושלים: “כילה ה׳ את חמתו... ויצת אש בציון” (איכה ד, יא). הקב״ה שפך חמתו על עצים ואבנים ולא כילה את בניו. הגלות עצמה נחשבת מיתה, ואילו הגאולה היא שיבת החיים.

שלושת החודשים הראשונים של בר המצווה

דין בן סורר ומורה חל רק בשלושת החודשים הראשונים לאחר שהנער נעשה בר מצווה. לאחר מכן הוא כבר עשוי להיות ראוי לאבהות, משום שעובר ניכר בשלושה חודשים.

ספר החינוך (מצווה רמ״ח) לומד מכאן שלא להרבות באכילה ובשתייה. ריבוי תענוגי הגוף מחליש את הנפש ומביא לחטאים, ככתוב: “וישמן ישורון ויבעט” (דברים לב, טו). התורה מזהירה את הנער דווקא בראשית חיובו במצוות, כדי שייקח מוסר לכל חייו. לכן שלושת החודשים הראשונים של בר המצווה הם תקופה מכרעת לבניית הרגלי הקדושה.

מעשר מן הבהמיות

ראש חודש אלול הוא ראש השנה למעשר בהמה. בדרך הרמז, זה הזמן “לעשר” ולצמצם את הבהמיות: אכילה מופרזת, שינה מרובה, תאוות ומותרות. אין המטרה להשמיד את הכוחות, אלא להסיר את הרע ולברר את הטוב.

תגיות