תיאור

קרב הקסטל במלחמת העצמאות נערך ב- 3 באפריל - 9 באפריל 1948 במסגרת מבצע נחשון, בין ההגנה שכללו יחידות מחטיבת 'עציוני' ומהפלמ"ח לבין כוחות ערבים.
בקרב נהרג עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מנהיג הכוחות הערבים באזור ירושלים.
עם פתיחת המלחמה החלו לפתוח באש על מכוניות בכביש לירושלים. רבים מן הנוסעים נהרגו או נפצעו.
לאחר כישלון שיירת חולדה הוחלט להפסיק את שיטת השיירות ולהתחיל במבצע נחשון, שיועד לתפוס שטחים לאורך הדרך לירושלים. מפקדו היה שמעון אבידן. הגזרה חולקה לשניים: כששער הגיא הינו גבול הגזרה. כפר הקסטל בלט באזור המזרחי, היו בו 104 תושבים בגובה 790 מ'.
ב-25 בינואר התרחש קרב גדול בין יחידת פלמ"ח ולוחמים ערבים שהסתיים לאחר התערבות הצבא הבריטי. בקרב נהרגו 10 לוחמי פלמ"ח.
בליל ה-18 במרץ פשטו 2 מחלקות פלמ"ח מהגדוד השישי בפיקודו של גדעון פלאי (ג'וני) תקפו את הקסטל והרסו בחומר נפץ אגף בבית המוכתר. בהתקפה נהרג פלאי ונפגעו ערבים רבים. כתוצאה מכך, נטשו התושבים את הקסטל.
באזור המחצבה היו 3 משלטים: משלט 'נחשון', משלט מזרחי, משלט 'בועז'. הם היו חיץ בין הקסטל ובסיסי הערבים בצובא, סטף ועין כרם.

נודע למפקדה על תוכניתו של אל-חוסייני להשתלט על הקסטל, לתקוף את ירושלים ממערב ולנתקה. שאלתיאל ביקש מעוזי נרקיס שהיה מפקד הפלמ"ח באזור, לכבוש את הקסטל. נרקיס הסכים בתנאי שהחי"ש יחליף את הפלמ"ח בהמשך.
בליל ה-3 באפריל התקיף כוח פלמ"ח בפיקודו של "רעננה" את הקסטל. הכוח יצא מקריית ענבים. בשעה 03:15 ולאחר הפגזת מרגמות פרצו לכפר ולא נתקלו בהתנגדות. למחרת הוחלפו על ידי פלוגה א' מגדוד מוריה של חטיבת 'עציוני' בפיקוד מרדכי גזית.

באותו יום הגיע, סגנו של אל-חוסייני עם מאות לוחמים וכפריים. בשעה 14:00 הותקפו המשלטים. המגינים במשלט 'נחשון' נאלצו לנטוש ולסגת.
במקביל, אל-חוסייני שהיה בדמשק, ניסה לרכוש נשק למתקפה המתוכננת שלו. הוא דרש תותחים אולם הליגה הערבית העדיפה לתתם ל"צבא ההצלה". הוא התעמת עם ראש הוועדה ועזב בכעס. אל-חוסייני חזר למפקדתו בביר זית וארגן את המשך המתקפה.
שני הצדדים התכוננו להמשך הקרבות. ב-5 באפריל חודשה ההתקפה כשמאות ערבים התקיפו את המשלטים, הם כבשו אותם ואת המחצבה. קו ההגנה התקצר, ערבים מקאלוניה תקפו את מוצא ולאחר קרב קשה הם נהדפו.
ב-7 באפריל נמשכה ההתקפה. אנשי החי"ש שלא הוחלפו היו תשושים. גזית פנה מספר פעמים וביקש תגבורת מהפלמ"ח אך לא נענה. בלילה הונח מטען חומר נפץ ליד בית המטה. המטען לא התפוצץ, התגלה ופורק על ידי לוחמינו.

לפני עלות השחר של ה-8 באפריל עלה לקסטל אל חוסייני עם שני מלווים, הוא עלה לבדוק מדוע חומר הנפץ שהונח ליד בניין המטה לא התפוצץ.
לגבי מי שהרגו הסיפור הוא: שבשעה 04:00 הבחין בהם הרס"פ הפלוגתי מאיר קרמיול. שסבר שהשלושה הם גששי התגבורת מקריית ענבים שהובטחה להם וצעק לעברם בערבית שהייתה אז חלק מהסלנג: "תעלו יא ג'מעה". קרמיול לבש מדים בריטיים וחבש כובע פלדה. עבד אל קאדר חשב שהוא עריק בריטי וקרא לעברו "הלו בויס". יעקב סלמן הסמ"פ צעק שהם ערבים. קרמיול ירה צרור מתת המקלע, עבד אל קאדר נפגע ונפל ועוזריו ברחו. הוא ביקש מים והחובש החל לטפל בו אך הוא מת תוך זמן קצר. בכיסו נמצא רישיון נהיגה מצרי.

משעות הבוקר של ה-8 באפריל קלט הש"י תשדורות כי לערבים אירע אסון מדכא. בשיחות נמנעו הערבים מלנקוב בשמו של עבד אל קאדר ודברו "שהציפור נפלה לכלוב ומי יודע מה העורבים מעוללים לה". היה ברור כי משהו אירע. אולם כשהתקשרו לגזית ושאלו אותו מה ידוע לו על כך, הבין מיהו ההרוג. שאלתיאל, פקד לשלוח את הגופה במשוריין לירושלים אך חיילי החי"ש סירבו להעמיס את הגופה וגם הפצועים שפונו במשוריין סירבו לנסוע עמה.
בשעה 07:00 הגיע למקום עוזי נרקיס עם שני משוריינים שסיפקו תחמושת ואספקה.

בעקבות השמועה, מיד הוכרזה 'פזעה' וגויסו 1,200 שמטרתם למצוא את עבד אל קאדר חי או מת.
עקב 'הפזעה' חלה הפוגה על הקסטל. בשובו של נרקיס למפקדה דיווח לטבנקין כי מצב לוחמי החי"ש השתפר לאחר הדיפת ההתקפה בלילה. טבנקין השתכנע שהמצב אינו דחוף וכי יחזיקו מעמד.
ההתקפה הגדולה החלה בשעה 10:00 מכיוון דרום, מהמשלטים "בועז" "המשלט המזרחי" ו"נחשון" שנכבשו עוד קודם על ידי הערבים. האש הייתה כבדה. לוחמינו הוכנסו לעמדות, בהיותם עייפים חלקם נרדמו בעמדות.
מרדכי גזית, שלח הודעות בהולות למטה הפלמ"ח בקריית ענבים עם בקשה לתגבורת אחרת ייסוג. ניתנו לו תשובות שונות, לבסוף הודיעו כי ב-13:30 יצאה התגבורת.
הכוח כלל 3 כיתות בפיקודו של נחום אריאלי. כיתה אחת נשארה ואבטחה את הכביש ושתי כיתות טפסו על ההר. הכוח הגיע בשעה 14:00 בערך. התקבלה הודעה שעמדת בית השיח' נכבשה ומגיניהּ נסוגים. גזית ואריאלי החליטו לסגת מיד. שמעון אלפסי, סגנו של אריאלי, הורה לאנשיו כי "הטוראים ייסוגו והמפקדים יישארו לחפות", אמרה שהפכה מאוחר יותר לסמל. חלק מהלוחמים נסוגו לקריית ענבים וחלק לארזה. רק גזית ועוד 4 לוחמים הצליחו להגיע ורבים מהם נפגעו. כל אנשי הפלמ"ח שנותרו לחפות נהרגו. הפצועים שנשארו על ההר, נרצחו. לא נלקחו שבויים, גווייתו של אריאלי נמצאה רק כעבור שבועיים.
רוב חללי קרב הקסטל הועברו לקבורה בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל ב- 1953.
ב-9 באפריל תקף כוח בפיקוד אליהו סלע את הקסטל. הכפר היה ריק מערבים. בתי הכפר פוצצו. פרט לבית המוכתר בפסגה.
יחידה גדולה של "צבא ההצלה" בפיקוד סגנו של קאוקג'י ובה תותחי שדה הוצבה בגזרת בידו-בית סוריק. תותחים הפגיזו את מוצא והקסטל. אולם הכוח הערבי נסוג לאחר פגיעה בו ע"י הפגזות.
ב-9 באפריל השתתפו כ- 30,000 איש בהלווייתו של עבד אל קאדר בירושלים. הוא נקבר בהר הבית.


א. פתיחה (זמנית) של הכביש לירושלים והעברת מספר שיירות.
ב. פגיעה קשה בלוחמים הערביים, בגלל האבדות ובמוטיבציה שלהם ללחום לאחר נפילת מנהיגם.
מבחינתנו, נתגלו פגמים רבים. היו הוראות סותרות וללא פיקוד אחיד. על כך שלא הגיע תגבורת בזמן.

תגיות